'כן, זו אני, וזה הגוף שלי' - פורסם ב nrg מעריב יהדות 2009
יש מהנשים הדתיות העסוקות בהסתרה. שלא יראו, שלא ירגישו. שלא יחטאו – ושלא יחטיאו.
כיצד נוצרת מציאות בה נשים ובנות מתהלכות, מתנועעות וחיות בחוויה עמוקה של הסתרה? הן כאילו אומרות:" זו אני, וסליחה שהבאתי את הגוף איתי..."
באופן פשטני ועל קצה-המזלג בכלל - התשובה מתחילה בגן הילדים: "שבי ברגלים סגורות" אומרת הגננת. "זה לא צנוע" – מעירה אם לילדתה בת השלוש. .. לדבר על צניעות עם ילדה שעדיין מוצצת אצבע או מוצץ ...
בבית הספר היסודי זה ממשיך: "התעמלות זה לא ממש חשוב, העיקר הלימודים!" ומסרים חוזרים ונשנים של צנוע ולא צנוע, כשהילדות בקושי יודעות קריאה וחשבון.
בגיל ההתבגרות המסרים מתחזקים. הכל מוסתר ונחבא תחת שכבות של בגדים והתנהגויות של הסתרה. בנות שרקדו או התעמלו מפסיקות הכל. זה לא רק ש"אין זמן" ו"הלימודים ממש קשים", אלא גם: "בשביל מה צריך התעמלות בכלל? רק בשביל הכיף? זה לא ערכי!" ואפילו: "זה כבר לא צנוע בשבילי. אני ילדה גדולה..."
ואחר כך הילדות הופכות לנערות, מתחתנות, יולדות, עובדות ולומדות, ועד שלא כואב – הן שוכחות לגמרי שהן לא רק ראש ונשמה ואמא ועובדת מסורה, אי שם יש גם גוף שמבקש, אם אפשר, טיפ טיפה תשומת לב. וחיבור. חיבור למודעות, לנשמה, לחשיבה.
מה זה אומר עלינו כחברה?
שאנחנו מגדלים את הבנות עם מסרים חברתיים, תרבותיים ודתיים מבלבלים. הן חיות בעולם הסוגד ליופי, להחצנה ולאידאל שלמות הגוף ואמורות גם להיות צנועות. אנחנו אומרים: תהיי יפה ומטופחת, אבל לא יותר מדי; השמיעיני את קולך, אבל לא חזק מידי; צחקי ושמחי – אבל לא בוטה מידי.
אנחנו, המצפות מבנותינו להיות דעתניות, למדניות, בקיאות בהלכה, מלאות אמונה... ובאותה נשימה גם מצפות מהן ל'הצניע לכת'. מושג הכולל בתוכו גם את צניעות הגוף. האם שתי דרישות אלה מתנגשות האחת בשנייה?
יש לנו עורכות דין וטוענות רבניות ורופאות ומורות ודוקטוריות שהן גם נשים מאמינות ויודעות ולומדות הלכה... אבל מה עם הנשמה והגוף שלהן? הראש לומד, הגוף עובד ויולד...
אחרי שנים של אזהרות ואיומים, חשש מחטא והחטאה, גדלו בתוכנו נשים עם דימוי גוף נמוך ושפת גוף מצומצמת ומאלו קצרה הדרך לביטחון עצמי ירוד ולרגשות שליליים. כמה מהנשים החכמות שלנו מרגישות טוב עם גופן? כמה הן בטוחות בעצמן וביכולותיהן?
לנשים היהודיות של פעם היה גוף, וכן, הן הביאו אותו איתן. מרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות אחרי קריעת ים סוף. (היום אולי היו עוצרים אותן בצד: "שש... קול באשה! ותפסיקו מיד עם הריקודים האלו!") מה גרם לנו לראות בתנועה, במחול, בהתנהלות הבריאה של הגוף, משהו זול, מבייש ולא צנוע?
והיום? כיצד נוכל להעניק לנערות את הכלים לביטחון העצמי? כיצד נוכל לחנך אותם הלכה למעשה לקבלה ושמחה בקיומן הגשמי במסגרת הצניעות והדת?
הרי בסופו של דבר אנחנו מדברות על בריאות, על תזונה מאוזנת ועל יציבה נכונה, על גוף תומך למידה, המאפשר לנו לחשוב ומסייע לזיכרון ולריכוז ברמה הקוגניטיבית ועל גוף רגוע, המאפשר שלוות נפש ברמה הרגשית.
ועוד לא דיברנו על החשיבות בחיבור בין הנשמה לגוף כמנוף למניעת הפרעות אכילה וחיזוק הנשיות.
חיבור שכזה צריך להתחיל בגיל קטן יותר – הבנות המשתתפות בתוכניות "גוף-נפש-חשיבה" לומדות ובונות את חייהן הדתיים, ובד בבד לומדות תנועה, מחול והתעמלות – לא כ-'חוג', לא כ-'שיעור בחירה' – אלא כשיעורי חובה כחלק מתכנית הלימודים. כי כך יוצרים הרמוניה בריאה בין גוף נפש וחשיבה. כך בונים איזון בין החלקים המרכיבים את קיומינו:
הגוף – שאין לנו קיום בלעדיו
הנפש – שהיא עולם ומלואו של רגשות, חיות ואמונה
החשיבה – היצירתיות, ההתקדמות, האתגר
וזוהי המטרה שלנו. הפעלת תכניות לימוד יומיומיות למילוי החלל הקיים, כך שהבנות תלמדנה לכבד את גופן, באהבה. ללמדן ללכת בעולם זקופות ובטוחות. כי בצלם אלוקים נבראנו.
וזה – על קצה המזלג...
נשמח לדיאלוג!
~~~~~~~~~~~~
אדר' יעל טרנר-גרוסמן
